הבסיס המדעי לאימון התודעה

המילה תודעה היא החלופה הכי טובה בעברית למילה האנגלית mind. במילה תודעה אנחנו מתכוונים בדרך כלל לחלקים שלנו שהם לא פיזיים וכוללים מחשבות, דימויים, רגשות, חוזקות, נטיות, תפיסות ועוד. כל אלה יחד יוצרים את הרגלי החשיבה שלנו.

המושג אימון התודעה, פרושו לשנות הרגלי חשיבה עי אימון. למשל אם מישהו מזהה שהוא בקורתי ורוצה להפוך ליותר מפרגן, מישהו מזהה שהוא דאגן ורוצה להפוך ליותר בוטח, מישהו מזהה שהוא קמצן ורוצה להפוך ליותר נדיב וכך הלאה.

אם ניסיתם כבר בעבר לשנות את הרגלי החשיבה שלכם, ודאי שמתם לב שזה לא קל. למה? למה לפעמים נדמה שהרגלי החשיבה שלנו "גורמים" לנו להתלונן, לבקר, לדאוג ולכעוס, ולא מאפשרים לנו לבחור במחשבות של שלוה, אהבה, פרגון והכרת תודה?

כדי לענות על השאלה הזו חשוב להדגיש שכל תהליכי התודעה, התהליכים של החלק הלא פיזי שלנו, קורים בעצם במוח שלנו שהוא איבר מאוד פיזי, מאוד מורכב, שבבסיסו מורכב מ- 100 מיליארד (100,000,000,000) תאי עצב שנקראים נוירונים שמתקשרים זה עם זה דרך מבנים שנקראים סינפסות.

כל תהליך תודעתי הוא גם תהליך עצבי. לכל תהליך תודעתי יש ייצוג במוח. כשאנחנו רוצים להבין את תהליך השינוי של הרגלי החשיבה, אנחנו צריכים להבין איך המוח שלנו משתנה.

כשאני למדתי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, למדו אותנו שהאנטומיה של המוח קבועה מראש ובלתי משתנה. למרבה המזל, היום אנחנו יודעים שזה לא נכון. מחקרים רבים שנעשו בעשרות השנים האחרונות הראו שהמוח שלנו גמיש ומשתנה כל הזמן בהתאם לפעולות שהוא מבצע. לתופעה זו של גמישות המוח קוראים בשפה המקצועית  Neuroplasticity

המוח שלנו משתנה בהתאם לחוק שנקרא "חוק תלוי שימוש". מסלול עצבי שמשתמשים בו הרבה מתחזק, מסלול שלא משתמשים בו נחלש ולבסוף נעלם.

המדע הוכיח שמיומנויות כמו קריאה, נהיגה, או נגינה נרכשות עי התרחבות מסלולים עצביים.  אנחנו חוזרים ומתאמנים בפעולה שבהתחלה היא קשה ובהמשך נהפכת לקלה יותר ואף אוטומטית. ככל שאנחנו צוברים יותר ניסיון המסלול העצבי של המיומנות הזו במוח שלנו הולך ומתרחב, פשוט, כי השתמשנו בו הרבה פעמים.

אחד הנסיונות היפים בתחום הזה נעשה עי חוקר המוח אלוורו פסקואל- ליאונה (Pascual-Leone). מתנדבים למדו לנגן על פסנתר תרגיל קטן ב-5 אצבעות. הם התאמנו 5 ימים במשך שעתיים ביום. בסוף התהליך עברו המשתתפים תהליך שנקרא מבחן TMS אשר מאפשר למפות את גודל האזור במוח אשר שולט על תנועת האצבעות.

הסתבר שבעקבות התרגול האזור השולט על תנועת האצבעות של יד ימין גדל. מחקרים רבים נוספים אשרו את הממצא הזה והראו שחזרה שוב ושוב על פעולה מסוימת, גורמת למוח להקצות לניהול של פעולה זו "שטח נדל"ן" גדול יותר.

אבל הניסוי לא נגמר בזה. קבוצת מתנדבים שניה התבקשה לדמיין את האימון בנגינה. הם ישבו ליד הפסנתר, דמיינו את השימוש באצבעות ואת הצלילים שנוצרים, שעתיים ביום במשך 5 ימים, בלי להזיז אצבע. במבחן ה- TMS  נמצא שאזור המוח השולט בתנועת האצבעות התרחב באותה מידה בקבוצת המדמיינים כמו בקבוצת המתאמנים.

הניסוי הזה הראה לראשונה שאימון של התודעה (מחשבות ודימויים) יכול להוביל לשינוי המבנה והתפקוד של המוח.

עכשיו נחזור להרגלי החשיבה שלנו. אם אני רגילה למשל להסתכל על חצי הכוס הריקה ולחשוב על מה שאין, התאמנתי במחשבות האלה הרבה פעמים ביום במשך הרבה שנים. המסלולים העצביים שקשורים אליהן רחבים ומבוססים. הם נהפכו לאוטומט. לכן, כשאני מנסה לשנות את הרגל החשיבה שלי ולהפוך לאדם חיובי רואה יש, זה לא קל. החשיבה הישנה נוטה "להשתלט" עלי בגלל ש"התאמנתי" עליה והיא נהפכה לאוטומט. לבררת המחדל שלי.

החדשות הטובות הן שהמוח שלנו ממשיך להיות גמיש. אם היום אתחיל להתאמן בראיית היש על ידי תרגול קבוע של הכרת תודה למשל, ואתמיד בכך לאורך זמן, ייווצר במוח שלי מסלול עצבי חדש שילך ויתחזק עם התרגול. אם אתמיד מספיק זמן אוטומט החשיבה שלי ישתנה, ואני אוכל להיות אדם חיובי רואה יש. באותו אופן בדיוק אני יכולה לאמן את עצמי להיות מפרגנת, חומלת או שלווה. זה קל? לא. זה דורש מאמץ? כן. אבל זה אפשרי. ויש לכך הוכחות ממחקר מדעי חדשני.

ריצ'רד דוידסון (Davidson) מאוניברסיטת ויסקונסין, חוקר את השפעות המדיטציה על המוח. הוא התבונן בעזרת מכשיר functional MRI בפעילות מוחית אצל נזירים בודהיסטים המתרגלים מדיטציית חמלה. מדובר במדיטציה של המסורת הבודהיסטית שנועדה לפתח אמפתיה ואכפתיות לכאב הזולת. דוידסון מצא פעילות מוחית ספציפית הקשורה לרגשות החמלה. במחקר אשר פורסם בשנת 2008 נמצא שהפעילות המוחית לא מופיעה כלל אצל אנשים לא מאומנים, והיא רבה יותר ככל שהנזירים ותיקים יותר ומתרגלים את המדיטציה יותר זמן. המחקר הזה הראה לראשונה שאפשר לפתח פעילות מוחית שאחראית לאמפתיה, טוב לב ואכפתיות עי אימון.

במחקר המשך שפורסם ב-2013, נמצא שלא צריך להיות נזיר בודהיסטי ולבלות במדיטציה שנים רבות כדי לאמן את המוח. במחקר זה לקחו לקחו סטודנטים בקולג', צעירים בני 18-19-20 בלי שום ניסיון קודם, ונתנו להם הקלטה של מדיטציית חמלה, לה הם היו צריכים להקשיב חצי שעה ביום למשך שבועיים בלבד. אחרי שבועיים בדקו את הפעילות המוחית שלהם בזמן שהם מתבוננים על תמונות המראות אנשים במצוקה, וראו שהפעילות המוחית האופיינית , לחמלה ואיכפתיות גבוהה יותר מאשר בקבוצת הבקורת.

בנוסף, הסתבר שהאימון בחמלה השפיע לא רק על הפעילות המוחית אלא גם על ההתנהגות. הסטודנטים השתתפו במשחק כלכלי און ליין שנקרא redistribution game.  במשחק זה משתתף אחד שנקרא "דיקטטור" מקבל 10 דולר ומעביר רק דולר אחד למשתתף אחר שנקרא "הקרבן". המשתתפים האחרים שקבלו 5 דולר כל אחד, יכולים להעביר חלק מהסכום שלהם לקרבן ואז הדיקטטור חייב להעביר לו סכום כפול. הסתבר שהסטודנטים שתרגלו מדיטציית חמלה נתנו במשחק הזה יותר כסף לקרבן, יחסית לקבוצת הבקורת.

המחקר הזה הראה לראשונה שאימון מחשבתי פשוט של חצי שעה ביום למשך שבועיים בלבד, יוצר "אופי" יותר חומל כפי שמתבטא ע"י פעילות מוחית רבה יותר והתנהגות יותר אלטרואיסטית.

באותו אופן אפשר לפתח ע"י אימון מחשבתי הרגלי חשיבה נוספים שמאפשרים עליה בשמחה, בחוסן נפשי ובשקט נפשי. זה בדיוק מה שאנחנו עושים  בקורס "חדר כושר לאושר" שאני מלמדת כבר כמה שנים ובפרויקט החדש שלי "מועדון הסוללים".

המסורות הרוחניות השונות מלמדות אותנו בעצם על גמישות המוח כבר אלפי שנים. לפני אלפיים חמש מאות שנה, הרבה לפני שהמדענים גילו את "חוק תלוי שימוש", אמר הבודהה: " הדברים שעליהם האדם חושב ומהרהר לעיתים קרובות, יהיו בסופו של דבר לנטיות תודעתו "

הסיפור הידוע על שני הזאבים מהמסורת האינדיאנית מדבר גם הוא על החשיבות של אימון התודעה. הנה הוא:
ערב אחד סיפר אחד מקשישי שבט הצ'רוקי לנכדו על הקרב שמתחולל בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, הקרב הוא בין שני הזאבים שחיים בתוכנו, אחד הוא האומללות. הוא הפחד, הדאגה, הכעס, הקנאה, העצב, הרחמים העצמיים, העלבון ורגשי הנחיתות. השני הוא האושר. הוא השמחה, האהבה, התקוה, השלווה, הנדיבות, האדיבות, האמת והחמלה". הנכד חשב לרגע ואז שאל:  "איזה זאב מנצח?" הצ'רוקי הזקן ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל".

מוזמנים להגיב ולשתף חברים

תגובות


תגובות

הבסיס המדעי לאימון התודעה — 6 תגובות

  1. לדליה שלום

    כאחד שעוקב אחרי כל מה שאת מעבירה, משלים ומחזק את מה שאני יודע ופועל , האם המשפט הבא יכול להיכנס למשוואה.

    שומע יודע

    רואה קולט

    עושה מבין

    מצפה לתשובתך שבת שלום והההרררבבבה בריאות.

    • הי אברהם, אני שמחה שאתה עוקב אחרי החומרים שאני מעבירה ומוצא אותם בעלי ערך.
      אהבתי את המשפט שלך על השלבים השונים של הלמידה וההתפתחות.
      לדעתי השלב האחרון והחשוב אחרי ה"מבין" הוא ה"עושה". זה השלב שהידע נטמע בתוכנו ונהיה חלק מאיתנו.
      שנזכה כולנו לשמוע דברים בעלי ערך, לקלוט ולהבין אותם ולחיות אותם!

  2. דליה שלום,
    מאמר זה מאוד מעניין ואני מתחברת אליו. יש לי נער מתבגר בבית, תלמיד מצטיין וחכם…שנמצא בלחץ מלימודיו בגלל רצון לפרפקציוניזם. האם את חושבת שאימון זה מתאים גם לנער מתבגר?

    • לילך יקרה,
      קשה לענות ללא פרטים נוספים. אני מזמינה אותך לשוחח איתי בטלפון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.